התחושה שמלווה אותי בשעות שלפני שחרורו של גלעד שליט ושיבתו הביתה, אל חיק הוריו, דומה לתחושות שאני חש בתפר שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות. מעבר כמעט בלתי אפשרי מעצב מאופק לשמחה גלויה, מתרועת אשכבה לזיקוקי די נור, מדגל המורד אל חצי התורן לדגל המונף אל על. הנה עוד מעט יפנו שירי היגון והאנחה את מקומם לטובת תרועת הפסטיבלים. דמעה על יגונם העצום של אותם הורים שכולים שליבם שותת דם למראה המחבלים שרצחו את יקיריהם מסמנים באצבעותיהם ...

אנחנו חייבים לעצור. אנחנו מדרדרים אל תוך תהום אפלה ועצובה. אלה ימים קודרים ומסוכנים, שבהם אנחנו לא מסוגלים לשמוע דעות אחרות ולהקשיב לקולות אחרים. אנחנו רוצים להשתיק את כל מי שלא חושב כמונו. להעלים אותו. למחוק אותו. מבחינת הפוליטיקאים שלנו מימין (וכן, גם בקדימה ובעבודה) על כולנו לדבר בשפה אחת אחידה ואלימה. העולם מתבונן בנו ורואה מדינה מבוהלת, גזענית וכוחנית. במקום שנוכיח להם שדווקא פנימה אנחנו בעד השלום, הסובלנות, השוויון, אנחנו מכווצים את הלב ונעשים מרושעים, ילדותיים ...

הפועל ת"א שמטה ביום חמישי בנצרת עלית שתי נקודות מול הפועל עכו הקטנה ומיד החלו הזעקות. התחיל בזה הקפטן ואליד באדיר שבהתנפלות מבישה על השופט חיים יעקב צעק לעברו: "אתה לא נורמאלי, נתת היום את האליפות למכבי חיפה", לפני שהורחק. גם אוהדים ביציע ספקו כפיים לשמיים וקוננו על אובדן האליפות, זו שלא שכנה במשרדי המועדון מאז שנת 2000 וביקרה שם רק פעם אחת ב-20 השנים האחרונות. אין לי פה עניין לספור את מספר הסגנויות של הפועל ת"א, הסגנית הנצחית של הספורט ...

אייל גולסה הוא חוצפן. ממדרגה ראשונה. קל לחבוט בראשי מכבי חיפה שנרדמו בשמירה, אבל גם אנשי עסקים קרים כצלופח לא מסוגלים לחזות התנהגות כפוית טובה וחסרת עכבות כמו של הילד בן ה-18 ורבע. החוצפה שלו כל כך גדולה שבדרך לקריירה מפוקפקת בלאציו (תיכף נגיע לשם), הוא דרך על כולם: על מעסיקיו, על מגדליו, על אביו ועל מדינת ישראל (ואגב, לא בפעם הראשונה). זכותו של אדם לקדם את הקריירה שלו ולרצות להרוויח סכומי כסף שלא היה מרוויח במקום העבודה הנוכחי, אבל נדמה שמקום העבודה הנוכחי מודע למגבלות שלו ...