התחושה שמלווה אותי בשעות שלפני שחרורו של גלעד שליט ושיבתו הביתה, אל חיק הוריו, דומה לתחושות שאני חש בתפר שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות. מעבר כמעט בלתי אפשרי מעצב מאופק לשמחה גלויה, מתרועת אשכבה לזיקוקי די נור, מדגל המורד אל חצי התורן לדגל המונף אל על. הנה עוד מעט יפנו שירי היגון והאנחה את מקומם לטובת תרועת הפסטיבלים. דמעה על יגונם העצום של אותם הורים שכולים שליבם שותת דם למראה המחבלים שרצחו את יקיריהם מסמנים באצבעותיהם ...

"את כל כך שחורה", סיננה לעברי המורה בכיתה ו'. אלה היו ימי האינטגרציה בירושלים. לבנים למדו עם שחורים באותה כיתה. מזרחיים עם אשכנזים. צפוניים עם דרומיים. כולם יחד בכיתה אחת. וגם אני הייתי שם. לאחרונה חגגתי יומולדת. "הפעם חוגגים עם קונספט", ציוויתי על חבריי. "זו תהיה ארוחה מזרחית מכל העדות והשפות, יהיו בה הרצאות על שירה מזרחית, פמיניזם מזרחי ועם מוסיקה מזרחית". הם מיד הסכימו. התוצאה הייתה נפלאה - מעניין. טעים. מרגש. זו הייתה ...

אנחנו חייבים לעצור. אנחנו מדרדרים אל תוך תהום אפלה ועצובה. אלה ימים קודרים ומסוכנים, שבהם אנחנו לא מסוגלים לשמוע דעות אחרות ולהקשיב לקולות אחרים. אנחנו רוצים להשתיק את כל מי שלא חושב כמונו. להעלים אותו. למחוק אותו. מבחינת הפוליטיקאים שלנו מימין (וכן, גם בקדימה ובעבודה) על כולנו לדבר בשפה אחת אחידה ואלימה. העולם מתבונן בנו ורואה מדינה מבוהלת, גזענית וכוחנית. במקום שנוכיח להם שדווקא פנימה אנחנו בעד השלום, הסובלנות, השוויון, אנחנו מכווצים את הלב ונעשים מרושעים, ילדותיים ...

"יש אנשים בעולם שהם כל כך רעבים עד שאלוהים לא יכול להופיע בפניהם אלא בדמות של כיכר לחם". ולא, לא אייל שני אמר שאלוהים הוא לחם, אם כי תודו שזה ציטוט מתאים למשורר הלוקוס. דווקא גנדי אמר זאת. גנדי גנדי, ההודי עם החיתול. בין אם אלוהים הוא לחם אחיד או לחם פרוס, האח הגדול עומד לתפוס את מקומו באיחור של ארבעה ימים עולה ועומדת להשתלט על מוחם הרופס של עמך ישראל. הי, תשאלו, רק אתמול התפייטת על "מאסטר שף", מה הצביעות? ריאליטי זה ריאליטי. לא, תהיה תשובתי הנזעמת. ...