ארבע נשים מיישובי העוטף והדרום, שכבר כמה שנים משמשות כמשפחות אומנה ופותחות את בתיהן ואת ליבן לילדים בסיכון - חלקם עם צרכים מיוחדים, ורובם ללא עורף משפחתי כלל - מספרות על הרגעים המרגשים, על ההתמודדות עם כניסה של ילד שלא את ילדת לתא המשפחתי וגם על הרגעים הקשים בעקבות אירועי 7/10, שאותם הן חוו על בשרן. תמר, ממועצת אשכול: "נאלצתי לספר לה שהמורה והמטפלת הרגשית שלה נרצחו". חני, ממושב גילת: "הילדים פחדו שהמחבלים פגעו באמם הביולוגית, אז חיבקנו אותם חזק וניסינו להרגיע"

יחידת דובדבן: עשרות מתנדבים הגיעו בשבת למטעי קיבוץ מנרה המופגז, על גבול לבנון, כדי לעזור לחקלאי האזור בקטיף הדובדבנים לפני שכול הפרי יירקב וילך לפח. "אספנו פירות, ואז שמענו אזעקה וראינו את היירוט. זה היה קצת סוריאליסטי"

הבית של אילנית, מנהלת הדיר, כבר ספג פגיעה, אבל היא ממש לא מתכוונת לעזוב את בעלי החיים שלה: "שהאויב יראה – אנחנו לא הולכים לשום מקום". במשק קורלנדר האב טומי בן ה-76 מחזיק את הרפת, אחרי שמאז ה-7 באוקטובר שני הבנים במילואים ומגיעים לעבוד רק בחופשות. והם לא לבד – מובילי חלב, ספקי המזון לבעלי החיים, וטרינרים מגיעים אל המשקים בקו האש ביישובים המפונים: "אנחנו מוצב של חיילים בלי מדים"