יא אללה איך חיכינו לדיירים החדשים שיפיגו את השעמום וישנו סדרי עולם. גם הצופים, גם הדיירים הוותיקים. חייבים לומר שנרשמה אכזבה קלה. כבר אפשר לסמן את המיותרים מבין הדיירים החדשים, כשהראשון מביניהם הוא אופיר, האיש הגבוה והחייכן יתר על המידה וללא סיבה מוצדקת שנראית לעין. מדובר בבן אדם נחמד, אבל הכל שם בווליום גבוה מדי. יש לו אישיות של מרקיד ריקודי עם, או בשפה פחות עתיקה שגם מילניאלים יבינו - מוגזם, מתלהב, ומזיע ממאמץ להיראות חיובי, צעיר ומגניב, מה שגורם לו להכתיר את עצמו אחראי על המורל, לשיר, לרקוד, לקפץ ולדבר הרבה יותר מדי. לא נראה לי שמישהו בבית האח הגדול שכב במיטתו בלילה וחלם על הרגע שבו ייכנס לבית בגדדי האשכנזי. עוד כניסה מיותרת היא דלית - או שמא קוראים לה דורית?! - לא משנה, עוד שבועיים אף אחד לא זוכר מי היא. אלא אם כן היא דתייה ערביה שהייתה פעם גבר, ממש לא ברור על איזה טייפ קאסט היא נכנסה לבית. אני הולכת לקרוא רגע את תעודת הזהות שלה באתר, תמתינו.

הסרט שהמשיך לשבור את כל השיאים, דוקו השואה שעורר הדהים, והסרט על הפורנו שזיעזע את הצופים - סיכום פסטיבל סאנדנס, שלמרות כל המגבלות הצליח לספק הרבה כותרות בשבוע האחרון

"ארץ נהדרת" חתומה על לא מעט חיקויים קורעים, דמויות מקוריות אדירות ומטבעות לשון שכבר הפכו לחלק מהשפה. ואולם, במובנים רבים, ההצלחה הגדולה של התכנית נובעת מכך שלמרות הרייטינג והכוח הבלתי מוגבל שלה, התכנית נמנעה מלהפוך לבריון שכונתי. הסאטירה של "ארץ" הצליחה להיות חודרת ומכאיבה, אך אף פעם לא פוגענית ללא סיבה. יש כמובן מי שיחלקו על הטענה הזאת, בעיקר בצד הימני של המפה הפוליטית. מתנחלים מרגישים שנעשית להם בתכנית דה-הומניזציה באופן עקבי, בצלאל סמוטריץ' בוודאי לא מרוצה מהעובדה שאישה נבחרה לגלם אותו (מה שהופך את הבחירה הזאת לעוד יותר גאונית) ורבים התלוננו נגד הבחירה להציג את נפתלי בנט עם צמות-נטע-ברזילי שעשויות מתפילין. מבחינת צופים רבים זו באמת הייתה חציית קו אדום, גם אם לא הייתה ליוצרים כוונה אמיתית לפגוע. "גאון אינו עושה שגיאות", כתב ג'יימס ג'ויס על שייקספיר, "הטעויות שלו מכוונות, והן שערי התגלית". קשה להתווכח עם הקביעה שמולי שגב גאון, בטח בתוך הביצה המקומית. להחזיק במשך 18 שנים את מותג הטלוויזיה הבידורי הכי חזק בלב הפריים טיים של ישראל, אל מול כוחות קולוסאליים שהצופה הממוצע אפילו לא מודע אליהם, זו חתיכת גאונות. העובדה שלמרות הביקורת (המוצדקת בחלקה), למרות לחצים פוליטיים ולמרות אילוצים תקציביים - "ארץ" עדיין שומרת על יציבות בכל המדדים בכל אחד משלושת העשורים של המאה הנוכחית. זה הישג חסר תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית.

אז מה אם היא היתה בששטוס? מה יש לכם?! זה היה לפני יותר מ-20 שנה והיא עשתה הרבה דברים אחרים מאז. אפשר לחשוב איפה אתם הייתם לפני 20 שנה. בעצם אפשר לדעת בדיוק איפה הייתם לפני 20 שנה, הטוויטים המצחיקולים והשנונים שלכם מסגירים אתכם - הייתם בכיתה ד' ועקבתם באדיקות אחרי צמרת הטבלה של הכיתה המעופפת. אחרת אי אפשר להסביר את סערת הנפש שלכם מזה שאישה, בת 48, אם לשני ילדים, משפטנית ועורכת דין מנוסה ומוערכת, התמודדה בפריימריז של מפלגת העבודה ושובצה במקום גבוה. אפרת רייטן היא ככל הנראה אישה מאוד מוכשרת. מספיק מוכשרת כדי להספיק שתי קריירות הישגיות ומצליחות מאוד לפני גיל 50, והנה היא בדרך לשלישית - בפוליטיקה. אבל פלח גדול באוכלוסייה לא מצליח לשחרר מזה שהיא היתה מנחה בערוץ הילדים, אי שם בשלהי האלף הקודם. "חחחחחח היא הנחתה את הוגו ועכשיו היא תהיה חברת כנסת חחחחחחח" זאת פחות או יותר רוח הציוצים. בסדר הבנו, קוריוז, נחמד. אבל די.

שמואל אטיאס הורשע ברצח עוזי לוי ביריות בשכונת קראוונים בראשון לציון ב-2012, ונידון למאסר עולם על סמך הודאתו בפני מדובב. אלא שאטיאס תמיד הכחיש וטען שזו הודאת שווא, שהוא לא היה במקום, שאמנם היה לו פעם סכסוך עם הנרצח אבל שהדבר לא קשור אליו. הבמאית לימור פנחסוב עומדת כבר שנים בקשר טלפוני עם אטיאס ובוחנת את טענותיו. אם הראיות שנאספו בזירה לא תואמות את ההודאה, וכל ההרשעה נבנית בעיקר על אותה הודאה, כפי שנטען, האם ייתכן שמדובר בהרשעת-שווא שניתן להפוך? האם לא ניתן להטיל בפסק הדין לכל הפחות ספק סביר? על השאלה הזאת מנסה לענות "ספק סביר", תחקיר בשני חלקים שמשיק את מערכת התחקירים של כאן 11, פשע אמיתי-אמיתי. התחנה הסופית שאליה הרכבת הזאת שואפת להגיע אליה היא ניהול משפט חוזר בפרשה, תרחיש נדיר וכמעט חסר סיכוי. מעט מאוד מאבקים חשובים כמו המאבק למשפט צדק, ולא במקרה הקולנוע התיעודי, בפרט בישראל, פונה אליו באינטנסיביות בשנים האחרונות. סיפור המסגרת של אדם חלש הנאבק במערכת אימתנית שתעשה הכל כדי להגיע להרשעה, הוא מסוג החומרים שמהם נבנה קולנוע טוב. אבל נדמה שהתחקיר של פנחסוב פוסע בנתיבים אחרים מהמקובל - עם גיבור אחר ושאלות אחרות, וגם - וזה לגמרי לזכותה - עם מינון נמוך של סנסציוניות ביחס למה שניתן היה לצפות ממנו בז'אנר הזה.

ציפי פינס עצובה ("בשואה היה יותר גרוע והעלו הצגות"), חמי רודנר זועם ("הורגים אותנו בשביל פוליטיקה"), הסאונדמן חנן גולדשטיין מיואש ("כמעט סולקתי מביתי בגלל חוב") והמפיקה סתיו מרון מוטרדת ("מה יהיה ביום שאחרי?"): 4 נציגי התעשייה מספרים בכאב על שנה בלי תרבות