גם בעוד 100 שעות של גל פתוח, קשה יהיה למצוא מילים לתאר את גודל האובדן מאסון הר מירון. הטלוויזיה משתמשת בכלי הזה כדי לתאר דחיפות או מצב חירום קולקטיבי, אבל הפעם היה זה גל פתוח מסוג אחר. האסון עצמו התרחש בשעות הלילה, ומעט מאוד השתנה ב-48 השעות שחלפו מבוקרו של יום שישי. את הדרמה הבלתי נגמרת האופיינית לאירועים כאלה החליף תהליך עיכול ואבל, הכחשה, כעס והשלמה. את תחושת הדריכות החליפה תחושת אובדן, את החדשות המתפרצות החליף תסכול. אם הטלוויזיה משקפת את הלך הרוח הלאומי, הרי שזה ביטא די בבירור כאב על מוות מיותר שניתן היה למנוע. באקלים הזה, ספק אם הררי הדיבורים על ועדת החמישה והמשטרה, על רישוי לאירועים דתיים ועל אסון המכבייה, עם רשימת שמות שלא נגמרת והקלטות ותמונות נוראיות ובכמות שקשה להכיל, הגיעו ליעדם. עומס הטרגדיה כל כך כבד, שהמילים שנאמרו ללא הרף לא מצאו את דרכם לשומעים. נדמה שכולם הרגישו צורך לדבר, אבל שאיש לא הצליח להקשיב.

על המשכורות הנמוכות בתחום, הבטן הרכה של הכתבים הפליליים והמרואיין ממנו ביקש סליחה: תיקטוק, הפודקאסט של המכון הישראלי לעיתונות, מארח את עיתונאי "הארץ" ו"הצינור" ניר גונטז', שאומר: "כמובן שיש הרבה ששומעים מי אני ופשוט טורקים. אני קהה לגמרי לדבר הזה"

הרחק מהפוליטיקה והאסונות, התקיים בסוף השבוע פסטיבל הגיטרה באילת - פסטיבל שכולו געגוע לרוק הישראלי. דודו טסה אירח את גיבור נעוריו יהודה קיסר ובין רוקנרול, סלסולים וזוהר ארגוב - הם הצליחו לרגש ולהלהיב. וגם: ברי סחרוף רק עשה טוב למופע "חזרה לשבלול" של רוקפור

הרבה לפני שגיבורי על הפכו נפוצים בחיינו כמו שרב קיצי, הייתה זו פיקסאר שהפכה סיפור עליהם להצלחה עולמית מסחררת. "משפחת סופר על" היה לכאורה סיפור על גיבורים שמנסים להסתיר את זהותם האמיתית ולהיטמע בחברה שעליה הם מנסים להגן, אך בעצם כוחו הגדול היה בסיפור על החלקים השונים שמרכיבים משפחה והניסיון של כל אחד מהם לשגשג בתוכה. 17 שנה חלפו מאז, אפילו זכינו לסרט המשך מהנה, אבל נדמה שסוף סוף הגיעה היורשת שתיקח את הנוסחה הנהדרת של "משפחת סופר על" לשלב הבא. האמת היא שככל שצופים ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" יותר, כמעט קשה להאמין שהיא לא סרט של פיקסאר. קומדיית המד"ב שעלתה בנטפליקס בסופ"ש האחרון, מגוללת, כפי ששמה הישיר מסגיר, את סיפורה של משפחת מיטשל: האב חובב התיקונים ריק (דני מקברייד), האם לינדה, מורה טובת לב בבית ספר יסודי (מאיה רודולף); קייטי (אבי ג'ייקובסון, "ברוד סיטי"), הבת הבכורה והאמנותית שמתכוננת לעזוב סוף סוף את הבית שבו מעולם לא הרגישה מובנת, ולעבור לקולג'; ולבסוף ארון (מייקל ריאנדה, יוצר הסרט לצד שותפו, ג'ף רואו), האח הצעיר והאובססיבי לכל מה שקשור בדינוזאורים. בניסיון אחרון למנוע מהתא המשפחתי להתפרק, מחליט ריק לקחת את משפחתו לטיול שטח רגע לפני הנסיעה של קייטי לקולג'. אלא שרצה הגורל והתוכניות שלו משובשות על ידי מערכת אינטליגנציה מלאכותית בשם פאל (אוליביה קולמן האדירה), שהשקתה על ידי תאגיד טכנולוגי ציני מזניקה השתלטות רובוטית אכזרית, שמבקשת לטהר את כדור הארץ מבני אדם.

לצפייה במהדורת השבת

לצפייה בפרקים המלאים

לצפייה בפרק המלא

"קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ. קח עוד שאיפה מהזמן, שתי דקות לפני ההתפכחות". לא מוגזם לומר שהמילים האלה, שכתב אהוד מנור ז"ל ושר גידי גוב, חרוטות כבר בתוך הדנ"א של כל נער ונערה שגדלו בניינטיז על ברכיה של "עניין של זמן" - סדרת הנוער האולטימטיבית ששודרה בטלוויזיה החינוכית במשך ארבע שנים. כמעט שלושה עשורים מפרידים בין "עניין של זמן" לבין "מקיף מילאנו" סדרת הנוער החדשה של "כאן חינוכית" (ימים ב'-ד' ב-20:00, כי חדשות זה לזקנים) ועל סמך שלושת פרקיה הראשונים, נדמה שהטקסט של מנור היה נשמע לגיבורים שלה מה זה מיושן. לא צריך גילוי נאות בשביל להודות שעברו כמעט עשרים שנה מאז שסיימתי את בית הספר התיכון, מה שאומר שאני בוודאי לא קהל היעד של הסדרה. אך בתור מי שעדיין מתגעגע לברומנס המושלם בין ויצמן ומרקוביץ', בוכה מול שידורים של "דוסון קריק" ויכול לזמזם לפחות עשרים ביצועים של "גלי", המחשבה על סדרת נוער איכותית חדשה הצליחה לרגש אותי.