אחרי ההצלחה המסחררת של "אפס ביחסי אנוש", בית ליסין הפך עוד יצירה קולנועית למחזמר פרוע ומפתיע. גם אם הפעם התוצר הוא מעט פחות משוכלל, ההצגה הזאת עומדת בגאווה ליד הסרט שעליו היא מתבססת עם חיים ואופי משלה, ומשחררת את צופיה בסוף הערב עם חיוך ענק על הפרצוף

בהערכה שלא מסתמכת על כלום מלבד תחושה אישית, משהו כמו 90 אחוז מהסדרות שמגיעות לטלוויזיה מבוססות על חומר מקור אחר. ספר, נובלה גראפית, פודקאסט, סדרה/סרט ישנים, או כמו במקרה של "להמציא את אנה" (Inventing Anna), שעולה היום (שישי) בנטפליקס - כתבת מגזין. קורה שסדרה טובה במיוחד מעוררת רצון לבדוק גם את היצירה שעליה היא מבוססת, אבל המקרה של "להמציא את אנה" שונה. לראשונה בחי רציתי לעצור את הצפייה ולקרוא את המקור, פשוט כדי לנקות את הכמות האדירה והמתישה של רעשי רקע ומריחות שהמיני-סדרה החדשה משיתה על סיפור מעניין. ויויאן קנט (אנה קלאמסקי, "ויפ") היא עיתונאית במגזין "מנהטן", שעולה על רעיון מרתק לכתבה ומנסה לשכנע את העורכים שלה לאפשר לה לכתוב אותה: צעירה בת 25 המתקראת אנה סורוקין או אנה דלבי (ג'וליה גארנר הנהדרת, "אוזרק", במבטא רוסי/גרמני/בוראטי מוזר) נעצרה והוגש נגדה כתב אישום אדיר ממדים על הונאה, זיוף ושלל סעיפים נוספים. היא התחזתה ליורשת עשירה מגרמניה שרק מחכה לכספי קרן הנאמנות שלה, וריצפה את דרכה בזיוף צ'קים ואישורי העברות בנקאיות. לא זאת בלבד שאנה הצליחה להשתחל אל החברה הגבוהה בניו יורק, אלא להפיל ברשתה גם כמה מגופי הפיננסים הגדולים בעיר ומלונות יוקרה. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

"ספנסר", בכיכובה של קריסטן סטיוארט כנסיכה דיאנה, הוא ההפך מ"הכתר" - לא דרמה תקופתית שגרתית, אלא מעין סרט אימה אמנותי ומסוגנן, שהוא לא רק מרהיב, אלא גם מבריק ומרגש. התוצאה מאתגרת, אבל מתגלה בסופו של דבר כסרט הכי טוב של השנה החולפת

"מוות על הנילוס" חטף כל מכה אפשרית והוכתר כסיוט הכי גדול של כל יחצן לפני שהגיע לאולמות בסוף השבוע. הצפייה בו מגלה כי הוא חוויה מסויטת גם מבחינת הקהל, ואפילו גל גדות לא מצילה אותו