"הסיפור הזה הוא על גל הירש, אבל לא רק עליו. הוא גם סיפור עלינו" - במילים אלו פתחה העיתונאית אילה חסון את סרטה "קרב חייו", ששודר אמש ברשת 13. "פרשת גל הירש" או יותר נכון "פרשת מינויו של גל הירש לתפקיד מפכ"ל המשטרה" תפסה כותרות רבות בשנת 2015. נכון, מאז חלפו רק שבע שנים אבל במדינה הכאוטית שלנו, בה כותרות מתחלפות מהר יותר מציוצים של אילון מאסק, הסיפור הזה כבר מרגיש כמו היסטוריה רחוקה. תא"ל במילואים גל הירש היה חייל ומפקד מצטיין ששירת במספר רב של תפקידים בכירים, בין היתר מפקד יחידת העילית שלדג, מפקד בית הספר לקצינים ומפקד אוגדת הגליל במלחמת לבנון השנייה. אז ובעקבות מסקנות ועדת אלמוג שחקרה את חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, הוא פרש מצה"ל, עד שחזר לשירות בשנת 2012 לאחר בקשה אישית מהרמטכ"ל דאז בני גנץ. בשנת 2015 הוצע לו על ידי גלעד ארדן ששימש כשר לביטחון פנים להתמנות לתפקיד מפכ"ל המשטרה. הירש שמעולם לא שירת במשטרה נקרא לדגל לאחר שהארגון עבר טלטלה עמוקה. זה קרה אחרי שורה של תקריות ופרשות מביכות בהן היו מעורבים ניצבים ובכירים אחרים בארגון שהובילו בין היתר לפרישת המפכ"ל הקודם יוחנן דנינו. מיד עם היוודע דבר הכוונה למנותו למפכ"ל התחילו להתפרסם בתקשורת עדויות על חקירות נגד הירש, בין היתר על פרשה העוסקת בחברה שלו שפעלה בגאורגיה, מה שבסופו של דבר הוביל לביטול המינוי. עכשיו, שבע שנים אחרי ובזמן שהוא עדיין מתמודד עם מחלת הסרטן, הירש דיבר לראשונה עם אילה חסון והביא את הצד שלו.

כל אחד מוצא את דרכו להתמודד עם האובדן, אך כולם מרגישים ביום הזה את תחושת הפנטום של האיבר הקטוע. אני זוכר ביום הזה הכול: צבעים וטעמים, מילים, פנים ושמות ובעיקר את אחי יואב, שאיננו כבר כל כך הרבה שנים | דני רובס בטור מיוחד ליום הזיכרון

מנכ"ל התיאטרון הקאמרי רן גואטה הודיע היום (שלישי) על סיום תפקידו. בהודעתו כתב: "אחרי ארבע שנים בתפקיד ולאחר התמודדויות רבות ומורכבות, בהן משבר הקורונה, בנייה מחדש ושיקום מארג העובדים בתיאטרון, אני מסיים את תפקידי עקב חילוקי דעות מקצועיים ביני לבין ההנהלה. זאת הייתה גאווה עבורי לעמוד בראש מוסד התרבות הגדול והמוביל בארץ, לעסוק בקידום התרבות, היצירה ובהבאת קהלים רבים ומגוונים לקאמרי. מצב התיאטרון מצוין - הן ברמה האומנותית והן ברמה הכלכלית. אני מאחל לקאמרי הצלחה, שגשוג יצירתי וסיפוק לכל אחד מעובדי התיאטרון ולעומדים בראשו". יו"ר הועד המנהל של הקאמרי ליאורה מינקה מסרה: "הוועד המנהל קיבל את הודעת סיום עבודתו של מנכ"ל התיאטרון. הוועד מודה לרן על ארבע שנות עבודתו בתנאים מאתגרים ובתקופה רבת שינויים. ההנהלה תפעל כדי להמשיך את עבודת התיאטרון כמוסד תרבות מוביל בישראל". רן גואטה (47), יליד ותושב תל אביב-יפו, שימש כמנכ"ל הקאמרי במשך כארבע שנים אחרי כ-11 שנים בתפקיד מנכ"ל תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. בין השנים 2007-2003 ניהל את תיאטרון גבעתיים ובין השנים 2003-1999 את תיאטרון הפרינג' בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

לרגל יום הזיכרון ביקשנו משלוש משפחות שכולות לשלוח שירים ומכתבים שכתבו בניהם לפני שנפלו - וכך להיחשף למילים ולשירים שמעולם לא נשמעו. הנה המכתבים והשירים של איל כהן ז"ל, יניב ויסר ז"ל ושחר דובר ז"ל

כבר ראינו הצעות נישואין מוזרות, אך כזו עוד לא ראינו: במהלך חופשה בבודפשט התחפש עידן לפסל רחוב - והפתיע את בת זוגו בהצעת נישואין. צפו בריאיון עמה ב"שש עם אמנון לוי" ברשת 13

במכאן 33 ב-20:45, שני אבות סיפור קרבה ותמיכה בין שני אבות שכולים שאיבדו את בניהם: שלמה וישינסקי, שחקן תיאטרון, וחסן גדיר, בעל עדר מביר אל מכסור שבגליל. שניהם איבדו את בניהם ב"אסון הנגמ"ש", שהתפוצץ לרסיסים בציר פילדלפי בשנת 2004, באסון נהרגו חמישה חיילים, בהם איימן גדיר, בנו של חסן, וליאור וישינסקי, בנו של שלמה. מאז אותו אירוע, גורל המשפחות קשור זו בזו - שלמה מקים קרן לזכר בנו ומסייע לחסן במאבקו אל מול הרשויות בטיפול באזור המרעה שלו. חסן הופך בן בית אצל שלמה ויחד הם חוגגים חגים ושמחות. סיפור על אנושיות וקשר בין שניים שלולא הגורל המר כנראה לא היו נפגשים לעולם. במאי: יואב קליינמן. במכאן 33 ב-21:20, חיוך נצחי כמעט 21 שנה עברו מאז שסמ"ר סאמר חוסיין נפל והיה לחלל הראשון של גדוד 299 בתקופת האינתיפאדה השנייה. סאמר, שכולם זכרו אותו כחייל שלא מפסיק לחייך, וכשהוא מחייך הוא גורם לכל מי שסביבו לחייך גם. עאמר טאפש, חברו של סאמר, יוצא במסע העלאת הזיכרון ושימור מורשת הקרב של האירוע שבו נפל סאמר, והוא עצמו נפצע ונשאר יושב על כיסא גלגלים עד היום. עאמר אוסף את חברי הפלוגה ממחזור אוגוסט 99 ויחד הם מבקרים בקבר בבית העלמין, ויוצאים למשימה משותפת לשפץ ולטפח את האנדרטה בגבול עזה, סמוך למקום שבו נפל חברם לנשק. במאי ומפיק: נהד בשיר. בכאן 11 ב-22:45, שורשים באוויר סרט תיעודי על ילדות בצל המלחמה. הסרט מביא את סיפורם של ילדים שגדלו בבסיסי חיל-האוויר בשנות ה 60 וה-70, בשיכון אזרחי מוקף בבסיס צבאי רוחש פעילות שבו שירתו אבותיהם. גיבורי הסרט מתארים את חווית הדיסוננס של ילדותם: מחד, ילדות מוגנת בגדר ומאובטחת על ידי חיילים, מה שהקנה להם תחושת חופש וביטחון אין סופי, אך מנגד, ילדות החשופה לעולם מיליטריסטי, עמוס באירועים דרמטיים וטרגיים, שהשפיעו על גורלם של הילדים - ילדות בצל המלחמות. את הסרט ביים יורם עברי, בנו של מפקד חיל האוויר לשעבר דוד עברי, שיוצא למסע אל מעמקי השכול בעקבות יומן שכתב אחיו, גיל, טרם מצא את מותו בתאונת אימונים בשירותו הצבאי. לצד גיבורי הסרט, המתארים את ילדותם כבני משפחת חיל האוויר, הסרט משלב קטעי ארכיון נדירים משנות ה-60 וה-70, המשקפים את הילדות המורכבת של המשפחות שחיו בבסיסי חיל האוויר.