ואולי עדיף לו לאביב משה, שנשכח לו את האפיזודה הזאת החדשה בפופה הכשרה

זה סיפור שמתחיל בריח של גויאבה. ובעצם, ריח מוזר שלקח לי רגע לייחס אותו לאחד הפירות שאני באמת לא אוהבת. "אל תתחילי ככה מדור יין", אמר לי השותה, שתכף אספר למה גרם לו היין שהבאתי. אבל לפעמים החיים יכולים להפתיע וגם ארומה קלה של גויאבה יכולה להביא אתכם למקומות נפלאים. בתנאי שתזרמו איתה. אולי כדאי לקחת את הסיפור כמה ימים אחורה. נסענו לצפון. לגליל התחתון. הפעם לא לטיול קולינרי שחורש את הארץ לרוחבה אלא פשוט שאפשר לאשפז בו את המוח, לאכול שתי ארוחות בחצי פנסיון, להביט על הנוף הירוק ולהירגע בתוך ספר. לפעמים לא צריך יותר, רק אוטו, צידנית שמסליקים היטב כשעושים צ'ק אין, ושני סוגי בגדי ים (כי אחד תמיד נשאר רטוב).

מפלצת ביסלי דו-ראשית, עיכוב מפואר בנחיתה וגם היתוך אירופי-ישראלי: טועמי "חדש על המדף" מתמודדים

אל תבהלו מהמראה המרשים,שלה, היא לא כזאת מסובכת, והיא כל כך שווה את זה

בתקופת החגים, כולם קונים יין. גם אלו שלא נוהגים לצרוך יין באופן קבוע בשאר ימי השנה. לקראת חגי תשרי משתחררים הרבה יינות מקומיים למדפי חנויות היין ורשתות השיווק. המבחר הולך וגדל משנה לשנה והיינות המקומיים רק הולכים ומשתפרים. בחודש האחרון טעמתי הרבה יינות טובים, מיקבים גדולים ועד לקטנים, כאלה שיתאימו לחובבי יין מתחילים ולסקרנים, גם כאלה שיסבו הנאה לאניני טעם מיומנים ומתוחכמים, וגם למי שמחפשים יינות נגישים ובעיקר טעימים. והפעם יינות רוזה. עד לפני עשור או שנים נחשבו יינות הרוזה ליינות נחותים, מעין תוצר לוואי של היינות האדומים. בשנים האחרונות, אולי בגלל ההתחממות הגלובלית שמעבירה את כולם ליינות מצוננים ומרעננים, ואולי בגלל איכותם הטובה של יינות הרוזה, הם תופסים מקום של כבוד בעולם היין המודרני, ולעתים המחירים בהתאם.