אנחנו עַם עִם לב. פעם מתכווץ ופעם מתרחב. אתמול הלב נסדק, ומחר כשישובו ששת החטופים ואימהות ואבות יחבקו את ילדיהם, הוא יתרחב

למרות האימה, הידיים לא מורמות בכניעה, הן אוחזות חזק, לא מרפות, מחזיקות בחיים. אמא לביאה, עומדת לבדה מול רוצחים צמאי דם שחטפו אותה ואת האיש שלה ואת ילדיה מביתם. סביבה צעקות ומחבלים עם נשקים, ואין מי שיגונן, מי שיציל

ארבעה ארונות הגיעו אתמול לישראל. גם את האירוע הזה עטף חמאס בטקס ציני ומביש שאין בינו לבין אידיאולוגיה דבר. ילדים קטנים עמדו לצד מחבלים חמושים כדי לצפות בארונות, באזרחים ישראלים חפים מפשע שהיו ואינם. המבוגר שבהם נחטף בגיל 84, הצעיר שבהם בגיל תשעה חודשים

כל עוד חמאס הוא הריבון בעזה, גם אם מוכה וחבול, קטאר תזכה שוב, בשל קשריה עם הארגון, לעמדת השפעה על תהליכי ההסדרה והשיקום ברצועה. הדרך הטובה ביותר לשנות מציאות זאת היא לממש את מטרת המלחמה המרכזית, סילוק חמאס מהשלטון ופירוק נשקו

ההיסטוריה רוויה בעמים שעברו קשיים וסבל. אף אחד לא הוציא מתוכו טרוריסטים שסוחרים בחלקי גופות, רוצחים סדיסטים שמתענגים על כל סיבוב של הסכין, מאתרים בדיוק את הנקודות הרגישות של משפחות החטופים ושופכים חומצה על העצבים החשופים

כשאגרנש תחבק את בנה, היא תחבק אותו גם בשם כל האמהות שעדיין מחכות. והקול שלה, שהושתק כל כך הרבה שנים, יצטרף סוף סוף למקהלה האדירה של קולות האמהות. קולות שמזכירים לנו מי אנחנו באמת - חברה שלא מפקירה את ילדיה

חמאס מלמד אותנו שאפשר להמשיך להתעלל לא רק בחיים אלא גם במתים. אם לא יראו לנו את זה ללא פילטרים נתקשה להאמין שזה אפשרי

אדם שלא לקח אחריות, לא ביקש סליחה, לא ביקר בניר עוז ומסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית, לא יקום ויגיד: "האנשים האלה הופקרו במשמרת שלי".  למה להזכיר עוד אלף פעם את התמונה של אהוד אולמרט מחבק את קרנית גולדווסר עם השבת גופתו של בעלה אהוד ז"ל?