המחשבה כאילו ניתן להישען על ממשלת 58 מלמדת שאין באמת שום תוכנית רצינית לרה-ארגון של הזירה תחת חזון אמיץ ומקורי, אלא ניסיון מיוזע לקנות עוד ועוד זמן, עד שמשהו יקרה

נדרשת חשיבה ישראלית אמריקאית כיצד להחזיק בחבל בשתי קצותיו מבלי לקרוע אותו. עשרות שנים לא כיהנה ממשלה בלבנון החפצה באמת בשיקום המדינה ובהתנתקות אמיתית מהספונסר האיראני

קל מדי לקשור את העלייה המטורפת באנטישמיות הפיזית, המילולית והכתובה, למלחמה בעזה. התופעה הזו התחילה הרבה לפני, למעשה בדיוק לפני עשור, כשהמערב החליט לפתוח את שעריו למיליוני מוסלמים

משיכת זמן היא מדיניות. היא לא תקלה. היא לא חוסר אונים. היא בחירה. במקום להכריע, מקימים ועדה. במקום לחוקק, בודקים מתווה. במקום לומר אמת לציבור, מספרים לו שעובדים על זה

הוויכוח על הסדרת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה - ובכלל זה שאלת פיצול הסמכויות בין ייעוץ, תביעה וייצוג - הוא ויכוח מורכב, רציני ובוודאי שאינו פסול כשלעצמ

החלטת בג"ץ לפסול את פיטורי היועמ"שית הייתה צפויה. מי שכן הפתיע הוא הנשיא עמית שהצליח לייצר החלטה פה אחד של כל שופטי ההרכב, לרבות השמרנים שבהם - שלוין לא הותיר להם ברירה, פרט לציפוף שורות בהגנה על המבצר

המערכת הממלכתית סובלת מהתרוקנות חריפה של מורים בעלי זיקה עמוקה ותחושת שליחות, בשל רמיסת התפקיד הציבורי של אנשי החינוך עבור הקהילה. מי נכנס כאשר חסרים מורים בממלכתי? בין היתר מורים שאינם-יהודים, ומורים חרדים. גיוון זה טוב - אך האם זו אידאולוגיה, או שפשוט אין ברירה?