עם רגל בארץ, היכן שהלב נמצא, ורגל בניו יורק, היכן שהעבודה, חני פירסטנברג מככבת בסדרה החדשה "המסך הירוק". בריאיון היא מספרת על הקושי במרחק ממולדתה בצל המצב ("את רוצה להיות עם אנשים שלא צריך להסביר להם למה את בוכה כל היום") וגם על "הבורגנים" שהפכה אותה דווקא להצלחה מוזיקלית עם שיר הנושא "דרכנו": "פתאום הפכתי לאיזה סמל של ימי האינתיפאדה השנייה. הייתי מאוד צעירה והכול היה לי מאוד מבלבל. שנים לא הייתי יכולה לשמוע אותו"

טד סרנדוס, הבוס הגדול של ענקית הסטרימינג, הצהיר כי "אין הבדל באיזה גודל המסך שעליו רואים את הסרט", הדברים נכונים במונחי הקלקות ומספר צפיות אך מביעים חוסר כבוד להיסטוריה של המדיום - ויותר מכך לא ממש עומדים במבחן המציאות. קשה לחשוב על סרט שנטפליקס השקיעה בו תקציבי עתק ואת מיטב הכוכבים במטרה להוכיח שאפשר לראות קולנוע גדול גם באייפד - ואכן היה שווה

קובץ סיפורים חדש של הסופר המוערך הוא ללא ספק מאורע ספרותי, כזה ששמור לרגעים האופטימיים. אלא שמבלי לשים לב, הדבר שנוכח יותר מכל ב"אוטוקורקט", הוא המוות שאורב לנו: בעריסה, בטביעה, ממחלה, בדרך הביתה שיכור מהבר, בתאונת דרכים, וגם בטבח 7 באוקטובר - שנדמה כמו עוד הזיה אפוקליפטית מסיפוריו של אחד הכותבים הטובים בארץ, רק כזאת שהפכה למציאות חיינו