עמוס אדלהייטתמרור-אזהרה-מוקדם: מסה על אבידן הצעירלחלק הראשון של המסההחוויה האקזיסטנציאלית האבידנית מועצמת ומתקיימת בעיקר ברובד חושני-תחושתי-אינטואיטיבי, ולא ברובד מהורהר והגותי אותו ניתן למצוא יותר למשל אצל נתן זך. חוויה זאת נובעת מהניגוד החריף שבין שתי חוויות היסוד: ההתפעמות והאיום. ניגוד זה הוא המקור לתחושת המאבק החזקה הניכרת בשירי אבידן; בתוך מאבק זה שבו לעתים ההתפעמות גוברת אך לעתים האיום גובר, בתוך מאבק חווייתי עוצמתי זה מפתח אבידן את הטכניקה האנליטית שנועדה ...

לפרקליטות לא היתה בעיה עם המהלך החשוך של הסתרת משפט נשיא המדינה מעיני הציבור. רק מבקר חיצוני, נחוש, לא מפוחד, כמו מבקר המדינה הנוכחי, יכול לעצור את העגלה המתדרדרת. למשה קצב זה כבר לא יעזור

אלה לא רגעים קלים לעולם. שום דבר מהדברים שייכתבו כאן, על עניינים שוטפים, אינו נוגע לעניין המרכזי, המחריד. אין לנו מושג מה קורה. התקשורת מגייסת כל מומחה אפשרי, כדי שיסביר ויבהיר. אלא שאין שום קשר בין מה שאמרו המומחים בתחילת השבוע לבין מה שקורה בסוף השבוע. אין לי מושג ירוק בענייני כורים וקרינה גרעינית. קטונתי. אבל מכיוון שאני בדרכי לאזור שהענן הרדיואקטיבי אמור להגיע אליו - חיפשתי נחמה. מצאתי אותה דווקא באסון צ'רנוביל. רבים נפגעו. אבל לא עשרות אלפים ולא מאות אלפים. זה היה אסון הרבה יותר גרוע ממה ...

התקשורת העולמית היתה עסוקה מאוד ביפן ובלוב, אבל ההתעלמות מהטבח באיתמר ומתפיסת אוניית הנשק "ויקטוריה" היא בגידה בעקרונות העיתונות החופשית. גם לממשלת ישראל חלק בכישלון. אז מה עושים?

פתח וחמאס לא יאפשרו לבני גנץ הרבה לילות של שירה ושלווה. הם גם לא יאפשרו להגיע בעתיד הקרוב, אם בכלל, למו"מ, ליישוב הסיכסוך ולפתרון של קבע.

הגינוי העולמי הרפה של הרצח באיתמר מלמד עד כמה המאסנו את עצמנו בעיני העולם

כח הפעולה המרשים של המכתב המקוון של יעל גרינשפן הדגים כיצד הרשתות החברתיות מביאות את הוויית הרשת לאבסורד האולטימטיבי

מדוע ההיסוס של ברק אובמה, שאולי הביא להחמצת ההזמנות להפיל את קדאפי?