הבעיה אינה בסדרה המדוברת, אלא בסוד השמור שאיש לא מדבר עליו בטלוויזיה.

צריך לכאוב את הכאב, להתאבל ולהצטער על הרע שמתרחש. אבל, יחד עם זאת - אסור לנו להישאב לכך.

שלושה חודשים וחצי לתוך המלחמה, וזה בעיניי זמן לספר סיפור שאני מסתובב איתו כבר כמה שנים, ומאז שמחת תורה נזכר בו בערך כל יום: בצבא שירתי במחלקת המודיעין של אחת החטיבות באיו"ש. פעם שאל אותי קרוב משפחה (שנלחם בעצמו במלחמת יום הכיפורים): "תגיד לי, הצבא מתכונן לתרחיש של מלחמה בגזרה? הוא יודע להתמודד עם מתקפה […]

עד 7 באוקטובר עוד היו שהבדילו בין חמאס לבין הציבור בעזה. עד ההשתתפות והתמיכה בטבח, היעדר הביקורת על חמאס והתמונה שנגלתה לצה"ל ברצועה

עזה שלא הכרנו: תעשיית השקרים של החמאס, הינדסה את העולם כולו, להאמין שבעזה חיים מזי רעב המשוועים לסיוע. מישהו עובד עלינו?

חרף הרטוריקה המתלהמת וחשש המנהיגים להגיד את האמת, צה"ל יוצא אט אט מעזה בלי להחזיר את 136 החטופים המופקרים, המורעבים, החולים והמוכים

שאלת מימון האירוע בהשתתפות לוסי אהריש, כמו ההתבטאות של ינון מגל על פסל הבודהה במסיבה ברעים, מזכירה שצריך לנכס את הדת מידי הקיצונים

בשיח בתקשורת ישנה תחרות סמויה וגלויה מי מוכן לשלם יותר לסינוואר תמורת השבת החטופים וכביכול מי יותר הומני