<p>נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ התייחס לפני שובו לוושינגטון לקריאתו של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי לפתרון שתי מדינות.</p><p>"אתה מדבר על תוכנית אחרת, אני מדבר על משהו אחר לחלוטין - על בנייה מחדש של עזה. אני לא מדבר על מדינה אחת או שתי מדינות". טראמפ הוסיף כי "הרבה אנשים אוהבים פתרון של מדינה אחת, חלק אוהבים שתי מדינות - נצטרך לראות. אני אחליט מה שאני חושב לנכון, בתיאום עם מדינות אחרות".</p><p>בהתייחס להמשך התוכנית אמר הנשיא האמריקני: "יש לנו הרבה כוח על מנת ליישם את התוכנית - מדובר במדינות מאוד עשירות, הן יכולות להתמודד עם זה".</p>

ישובי העוטף יעמדו שוב על הרגלים, וזה יקרה מהר עוד יותר כאשר החטופים החללים ישובו לקבורה מכובדת. מכאן והלאה, אפשר באמת להתחיל מחדש, ולא כסיסמה. צעד אחר צעד. זה עניין של שנים רבות ומפרכות, גם מרגשות, אבל בסופם נחזור לנקודה שהיינו בה - ואף מעבר

המחדל הסמוי של 7 באוקטובר: למה אנחנו עדיין שבויים בסיפור שלנו 

ואז פתאום הח"כים החרדים התחילו לדבר על עסקה, על שחרור חטופים, על סיום הלחימה. לא מתוך שינוי מוסרי או אידיאולוגי, אלא מתוך אינטרס פשוט: כל עוד יש מלחמה – יש גם לחץ לגיוס חרדים

מאות משפחות וצעירים חגגו את שמחת תורה על גדר עזה, במקום שבו אירע הטבח לפני שנתיים. המשתתפים, בהם חיילים רבים, רקדו עם ספרי תורה וקראו לממשלה להחזיר את ההתיישבות לחבל עזה, "עזה היא חלק מארץ ישראל", אמרה שלומית דחבש.

מחיאות הכפיים שטראמפ, ולעיתים גם נתניהו, קיבלו מספסלי האופוזיציה, יצרו פרדוקס זהותי חריף: אם “שלום” כבר איננו ערך מובחן של השמאל, מה נותר לו?

עם ישראל צריך להפנים עמוק בתודעתו: ניצחנו. כמובן, נותרו תהליכים משלימים שצריכים להסתיים - אך ניתן כבר לומר בביטחון שאנו ניצבים בפתחו של ניצחון היסטורי