ישראל מכורה, מכורה למכונית הפרטית שלה. וכמו כל התמכרות תחושת הסיפוק קצרת הטווח טובעת במחיר שמשלמים, ההנאה באה על חשבון הבריאות והעלויות. והתירוצים, נו גם מזה לא חסר. היא מכורה ולא לגמרי באשמתה, התכנון האורבני שהרחיק את בתי הספר, המרכזים המסחריים ותחנות הרכבת, הערים שהתפשטו ללא יד מכוונת, השכונות בהן למאות משפחות ברבי קומות אין איזורי מסחר סמוכים או פורטלי תחבורה ציבורית זמינים וגם כאשר יש התחבורה הציבורית עצמה לקויה. היא מכורה ולא לגמרי באשמתה כי הסידור הזה של מיסוי רצחני על המכוניות, החלפים, האגרות, הדלק - זה סידור נוח למדינה. אבל זה לא עצר שם, סמל הסטטוס שהתפרץ לחיינו בתפר המילניום בדמות "רכב החברה", כאשר לוגו בחלקה האחורי ודלקן חופשי זורם למנוע - הפך לגולם שקם על יוצרו. הסכום אותו משלם העובד ממשכורתו ועומד על אלפי שקלים בחודש הופך את ההעמדה שלה בבית, או שימוש באמצעי תחבורה אחר מלבדה למעשה שאינו כדאי ומשתלם - שכן התשלום נגבה בין אם היא שורפת בנזין ומרחק ובין אם לא. וזו רק נקודת אחת על רצף הכשל שהתופעה הזו יצרה, אם יש מכונית, אין מוטיבציה להשתמש בתחבורה ציבורית, אם אין מוטיבציה להשתמש בתחבורה ציבורית אין דרישה לאחת יעילה, עזבו יעילה - מתפקדת. אם משתמשים במכונית גודשים את הכבישים, וכאשר יש יותר מכוניות על הכבישים יש גם יותר תאונות, וזיהום אוויר, וכאשר גודשים את הכבישים בסוף הדרך צריך גם לחנות אותה בחניוני הענק של מקומות העבודה והערים.