יריב לוין, האיש שמטריל את מדינת ישראל כבר שנתיים במהפכה שלו, הוא מגושם, אלים, לא הוגן, מטיח את הראש בקיר, ושובר אותו. אבל מה שיותר גרוע – מאיים על שלמות הקיר כולו

לראות את השיירות. את ההמונים, שאורזים את חייהם על גבם ונודדים צפונה ברגל. אלו שבבתיהם, בחדרי ילדים, בבתי ספר, נמצאו כמויות אדירות של אמל"ח שהעידו שוב ושוב שאין בלתי מעורבים. מה לנו ולהם, לאלו שחינכו והתחנכו לשנוא, לאוכלוסייה שממנה יצאו כל כך הרבה רוצחים? 

למה לא לתת לשר המשפטים אפשרות למנות שופט אחד "שלו"? כי הפוליטיזציה הזו תיצור היררכיה בין השופטים "המקצועיים" ובין השופטים "הפוליטיים", כי המסר שייצא הוא שכל שר יוכל לסחוט את המערכת עד לכניעתה, וכי המועמד הזה עלול להתמנות לנשיא בית המשפט העליון - ואז הפוליטיזציה של המערכת תהיה מלאה 

לא כל החטופים ישובו על הרגליים. חלקם אולי לא על הרגליים, וחלקם, על פי ההשערות, כבר חללים. המחשבה הזו לא נותנת מנוח, שהרי הם נחטפו בחיים. את השמחה וההתרגשות אחרי חזרתן של שבע הנשים הצעירות צריך לאגור בגוף כדי להביט למציאות המורכבת בעיניים, ולשרוד גם את הימים האחרים

כל מי שמכיר את הכדורגל הישראלי יודע איך תיראה התגובה לאירועי האלימות: השוטרים יתרצו, העסקנים יגנו, הפוליטיקאים יתסיסו - והכל יחזור על עצמו בעונה הבאה